המכתב של רפאל נדאל

"עליך לכלוא את עצמך בשריון מגן, להפוך את עצמך ללוחם ללא רחמים. זה סוג של הפנוט עצמי, משחק שאתה משחק ברצינות מלאה כדי להסוות את החולשות שלך מעצמך, בדיוק כמו מהיריב שלך"

שלום קוראים יקרים,

אני רפאל נדאל ואני מפחד מכלבים, מחושך, מברקים ורעמים. אני אדם מופנם, רגיש ולרוב חסר ביטחון. את החלק הזה שבי כנראה אתם לא מכירים. אתם מכירים את רפאל נדאל שנלחם במגרשי הטניס. קצת כמו סופרמן וקלארק קנט. במכתב הזה אספר לכם את תהליך שעברתי בהתמודדות שלי עם החולשות שלי על מנת להגשים את החלום הילדות שלי ולהגיע למקומות הכי גבוהים שיש בטניס העולמי.

כדי לעשות זאת, אני רוצה לקחת אתכם לשלושת משחקי הגמר הראשונים שלי בווימבלדון. כמובן ששלושתם היו נגד מי אם לא רוג'ר פדרר האגדי. המשחקים האלה היו כל כך שונים אחד מהשני ולימדו אותי שיעורים חשובים. אלה משחקים שבנו את השחקן שאני היום והיוו שיעורים קריטיים עבור הקריירה שלי בטניס, אבל גם בחיים שמחוץ למגרש.

בשנת 2006, אני שחקן צעיר שזהו גמר ווימבלדון הראשון שלו מול רוג'ר פדרר, השליט הבלתי מעורער בטניס, האלוף המכהן אותו אף אחד לא מצליח לנצח. ואת המשחק הזה גם אני לא הצלחתי לנצח. אמנם, הרגשתי בסדר עם זה שהפסדתי, כי הרגשתי שזה היה הישג ענק עצם זה שהגעתי לגמר. הגעתי במטרה ליהנות ולא יותר מכך. לא האמנתי שאני מסוגל וראוי לעשות זאת.

שנה לאחר מכן, נפגשנו שוב אני ופדרר בגמר. הפעם אמרתי לעצמי שאני חייב לנצח. החלום שלי בתור ילד תמיד היה לזכות בווימבלדון. האמנתי כי אחרי שחוויתי כבר גמר אחד נגד פדרר, הפעם אני מסוגל לנצח. הביטחון העצמי שלי ללא ספק גבר במהלך השנה הזו.

במערכה החמישית החלפנו צדדים כשאני ביתרון 4-2. לקחתי את הלגימה הרגילה שלי מכל אחד משני בקבוקי המים שלי. הוא חזר למגרש. קפצתי מיד אחריו ורצתי כדי לקבל את ההגשה שלו. הראלי הבא היה מותח וארוך, 15 חבטות, שנינו שיחקנו בזהירות. אני מכיל את מה שעשוי היה להיות דחף אובדני לסיים את הסיפור עם ווינר. הנקודה מסתיימת כשהוא נכנע ראשון למתח וחובט בקהנד החוצה. הרשתי לעצמי רגע של חגיגה דיסקרטית, בשליטה, אגרוף בהילוך איטי. לא משהו שמח מדי, לא משהו שהקהל במגרש המרכזי יכול לראות. אבל בפנים – לא יכולתי לעזור לעצמי – הרגשתי שזה קרוב, זה כמעט זה. אני מגיש, ביתרון 5-2. הרגשתי שאני במרחק נגיעה מהגשמת חלום חיי. וזו הייתה הנפילה שלי.

עד עכשיו, האדרנלין הכניע את המתח, עכשיו פתאום הלחץ גבר על הכל. הרגשתי שאני בקצה של הצוק. כשהקפצתי את הכדור למעלה ולמטה לפני הסרב הראשון שלי, חשבתי: "לאן כדאי לחבוט? כדאי לי להיות אמיץ ולכוון לגוף שלו? לנסות לתפוס אותו בהפתעה, למרות שנכשלתי בכך כמה מערכות קודם לכן?" לא הייתי צריך לתת לכך כל כך הרבה מחשבה. הייתי צריך לחבוט ישירות לבקהנד שלו, כמו שעשיתי כל הדרך. אבל כיוונתי ישר וחזק וזה הלך עמוק מדי. עכשיו הייתי מאוד לחוץ. נכנסתי לאזור לא ידוע, מעולם לא הרגשתי תחושה כזאת בעבר. כשזרקתי את הכדור מעלה, אמרתי לעצמי "סכנה של דאבל: אל תהרוס את זה." אבל ידעתי שכבר הרסתי. הייתי כל כך לחוץ. וכן, הגשתי את הסרב השני לתוך הרשת. המתח הרג אותי. אבל זה לא היה הפחד להפסיד שגרם לזה, זה היה הפחד לנצח. רציתי לנצח בווימבלדון נואשות, רציתי לנצח את המשחק הזה ורציתי להגיע לרגע הזה כל חיי. ניסיתי כל כך להתרכז בנקודה אחת כל פעם, לא להסתכל לאחור או קדימה. אבל הפיתוי להסתכל קדימה הוכיח את עצמו כחזק מדי, הריגוש שלי מלהיות על גבול הניצחון בגד בי.

מה שהפחד מלנצח אומר, זה שאתה יודע איזו חבטה עליך לחבוט, אבל הרגליים והראש לא מגיבים. הלחץ משתלט עליהם ואתה לא מחזיק מעמד, אתה לא יכול להמשיך. זה לא היה פחד מלהפסיד, בגלל שבשום נקודה במשחק לא הרגשתי שאני לא מסוגל לנצח. מהתחלה ועד הסוף הרגשתי שאני ראוי לא להפסיד, שעשיתי הכל נכון והכנתי את עצמי בדרך הטובה ביותר. אבל כשעמדתי מוכן להגיש שוב, כשהתוצאה היא 5-3, האמונה כבר הלכה. איבדתי את האומץ שלי. בגלל שבמקום להמשיך לשחק, לשים את המחשבה על המערכה הקודמת מחוץ לראש, נתתי לזה להשפיע על הסרב הבא שלי. חשבתי: "מה שאתה לא עושה, תצליח להעביר את הסרב הראשון. אל תסתכן בדאבל עוד פעם. פשוט תעביר את הסרב הראשון בכל דרך שאתה יכול." וכך עשיתי , זה היה סרב חלש לרשת. סרב שני זהיר שנראה בדיוק כמו הקודם אבל עובר את הרשת, סרב של פחדן. כן, זו המילה הנכונה. זה היה רגע של פחדנות. וזה אפשר לו מיד לעלות להתקפה. הוא החזיר בחבטה עמוקה, עניתי בקצרה, הוא שוב עמוקה ואני נכשלתי באופן גרוע ביותר – בהחזרה של בקהנד בצורה עלובה ונמוכה לרשת. זה היה רחוק מחבטה בלתי אפשרית להחזרה. 9 פעמים מתוך 10 זו לא הייתה בעיה. אפילו יכולתי לחבוט ווינר מהמצב הזה. אבל היד שלי הייתה מהודקת, הקצב שלי נפגע, הגוף שלי היה מחוץ לעמדה. במקום להיכנס עם אמונה לחבטה, הרגליים שלי היו מפוזרות. הלחץ הרס הכל. גם את הגמר הזה הפסדתי.

אבל הפעם הרגשתי כבר תסכול ואכזבה ענקית. הרגשתי שזו הייתה הזדמנות שלא תחזור על עצמה. הזדמנות כנראה אחרונה לזכות בווימבלדון ופספסתי אותה. הפסדתי כי הרשתי לעצמי להיות מוסח. יותר ריכוז והייתי מנצח. הרי ניצחון בטניס מושג על ידי הדברים הכי שוליים. בטניס, התוצאה לעיתים קרובות פחות קשורה לכך שהיית השחקן הטוב ביותר בסך הכל. אלא קשורה לניצחון בנקודות בזמנים הקריטיים. זה למה הטניס הוא ספורט כל כך פסיכולוגי.

כעבור שנה נפגשנו בפעם השלישית ברצף בגמר. תראו, הפער בכישרון עם פדרר קיים, אבל הרגשתי שזה לא פער בלתי אפשרי לסגירה. ידעתי שאם אשתיק את הספקות והפחדים ואנפח את התקוות בראש שלי טוב יותר ממנו, אני אוכל לנצח אותו. עליך לכלוא את עצמך בשריון מגן, להפוך את עצמך ללוחם ללא רחמים. זה סוג של הפנוט עצמי, משחק שאתה משחק ברצינות מלאה כדי להסוות את החולשות שלך מעצמך, בדיוק כמו מהיריב שלך.

רגע לפני שהמשחק התחיל, אמרתי לעצמי פעם אחת נוספת שאני מוכן לקבל כל בעיה שתקרה בדרכי ואני מוכן להתגבר עליה. יש דברים שיכולים להכשיל אותי, הברך שלי או הרגל, הבקהנד שלי או הסרב, אבל הראש שלי לא. הייתי צריך לגבור על עצמי, לפני שאוכל לגבור על פדרר.

45 דק' לפני שהמשחק מתחיל אני עושה מקלחת קרה. מים קפואים. אני עושה את זה לפני כל משחק. זו הנקודה לפני הנקודה שממנה לא ניתן לחזור. הצעד הראשון בשלב האחרון של הטקס לפני המשחק. מתחת למים הקרים אני נכנס למרחב חדש בו אני מרגיש כוח ועמידות צומחים בתוכי. אני מרגיש אדם אחר כשאני יוצא, אני מופעל. אני בזרימה. כמו שפסיכולוגים של ספורט מתארים מצב של ריכוז וערנות כשהגוף נע באינסטינקט טהור, כמו דג במים. שום דבר לא קיים מלבד הקרב הקרוב.

ההכנות שלי עבדו טוב. הרגשות שהיו תוקפים אותי ומשתלטים עליי אם לא הייתי מבצע את הריטואל שלי. אם לא הייתי מכוון את עצמי באופן שיטתי לבמה המאיימת של המגרש המרכזי, תחת שליטה, אז לא הכל היה מתבצע כשורה. החומה שבניתי מסביבי עמדה יציבה וגבוהה. השגתי את האיזון הנכון בין מתח ושליטה, בין לחץ ואמונה שאני יכול לנצח.

לא התכוונתי לתת למחשבות להיכנס לי לראש. אני לוקח כל נקודה כשהיא באה, בנפרד. אני שוכח כל דבר אחר, משמיד את העתיד ואת העבר, קיים רק ברגע הנוכחי.

במערכה החמישית, פדרר הוביל 4-3 ושיחקנו נקודה מכרעת. הפעם, לא חשבתי על ההשלכות. לא חשבתי שאם אפסיד את הנקודה הזאת, הוא יעלה ליתרון 5-3, ובצורה שהוא מגיש המשחק בטוח יהיה שלו. רק חשבתי: "תתרכז בכל גרם של אנרגיה ובכל תא במוח שלך וכל מה שעשית בחיים שלך כדי להחזיק את הנקודה הזאת."

אני פורח תחת לחץ. אני לא קורס. אני צומח ואני חזק יותר בזמן הזה. ככל שאני קרוב יותר למצוק, כך אני במצב רוח מרומם. ברור שאני במתח, וברור שהאדרנלין והדם זורמים חזק, שאני יכול להרגיש אותם מהרקות ועד הרגליים. זה מצב קיצוני של דריכות פיזית, אבל ניתנת לשליטה. אני שולט עליה. האדרנלין גובר על המתח. הרגליים שלי הרגישו חזקות, מוכנות לרוץ כל היום. הייתי זעוף, הייתי נעול בעולם הטניס שלי אבל מעולם לא הרגשתי כל כך חי.

הייתה לי חשובה מאוד ההמשכיות, והמשכיות זה אומר קבלה. קבלה שהדברים הם כמו שהם ולא כמו שהיית רוצה שהם יהיו. ואז להסתכל קדימה ולא אחורה. לא חשבתי על לנצח את המשחק, אלא לנצח את הנקודה. נתתי לאינסטינקט לקחת שליטה, נתתי לאלפי שעות אימון שצברתי לבוא לידי ביטוי במשחק. ברמות האלה, יש להעריך ולכבד את היכולות של היריב. למדתי לקבל הפסד של נקודות ברוגע. יש שחקנים שמגיבים בכעס ובייאוש. זה דרך להרס עצמי. זה אומר שאתה חושב שאתה מסוגל לשחק טניס מושלם לאורך כל המשחק. אם אתה נותן ליריב שלך קרדיט, אם אתה מקבל שהוא יכול לחבוט חבטה שאתה לא יכול איתה כלום, ואתה רגע מתפקד כצופה ומכיר בכך שזו הייתה מכה אדירה, אז אתה מרוויח איזון ושלווה פנימית. אתה מוריד מעצמך את הלחץ.

הדבר שאני נאבק בו הכי חזק בטניס הוא להשתיק את הקולות שבראש שלי, להשתיק כל דבר חוץ מהתחרות ולהתרכז בכל תא בגופי בנקודה שאני משחק. אם עשיתי טעות בנקודה הקודמת, שכח מזה, מחשבה על ניצחון צריכה לבוא במקום, למחוץ אותה...

זה המקום בו נכנס החוסן המנטלי, מה שמפריד בין אלוף לכמעט אלוף. אתה שם מיד את הכישלון מאחוריך, מנקה את הראש שלך. אתה לא מרשה לראש שלך להיתקע שם. אתה מתמקד ברגע, בכוח שבניצחון של נקודה ואתה חושב רק על מה שעומד לבוא. תשאלו את טוני למה רפא הגיע לטופ העולמי והוא יענה לכם: "בגלל שהכל בראש, בגישה שלך, בלרצות יותר, בלהמשיך יותר מהיריב שלך." הפעם, סוף כל סוף, בניסיון השלישי הצלחתי להתגבר על עצמי ולהגשים את חלום הילדות שלי - ולזכות בווימבלדון!!!

תראו, הגעתי רחוק כל כך בגלל שמעולם לא הורדתי מבט מהעדיפויות שלי. המבחן האמיתי מגיע בבקרים שאתה מתעורר אחרי לילות בלי שינה והדבר האחרון שאתה רוצה זה לקום ולהתאמן, כשאתה יודע שאתה הולך לעבוד קשה בטירוף ולהזיע המון. אז מגיע הרגע שאתה מנהל שיחה בראש שלך: "אולי אני אוותר על זה היום, רק הפעם?" אבל אתה לא מקשיב לקולות שבראש שלך כי אתה יודע שהם מובילים אותך למטה במדרון מסוכן וחלקלק. אם אתה נופל פעם אחת, אתה תיפול שוב.

העובדה שהגעתי לנקודה הזאת היא השיא של שנים ארוכות של הקרבה והתמדה. הכל מבוסס על הנחת היסוד שלא ניתנת לשבירה שאין קיצורי דרך כדי להצליח באופן קבוע. אתה לא יכול לרמות בספורט עילית. כישרון לבד לא יעזור לך. זו רק הלבנה הראשונה, מעל אתה חייב לערום עבודה חזרתית ללא רחמים במכון, לעבוד במגרש, עבודת למידה מוידאו של עצמך ושל היריבים שלך בפעולה. תמיד לשאוף להיות יותר בכושר, טוב יותר, חכם יותר. עשיתי בחירה להיות שחקן טניס מקצועני, והתוצאה של הבחירה הזו יכולה להיות רק משמעת עצמית שלא דועכת ותשוקה מתמשכת להשתפר.

לגבי דבר אחד אין לי ספק, ככל שאתה מתאמן יותר – כך התחושה שלך טובה יותר. זה אומר ללמוד לקבל את זה שאם אתה חייב להתאמן שעתיים, אתה מתאמן שעתיים, אם אתה חייב להתאמן חמש שעות אתה מתאמן חמש, אם אתה חייב לחזור על תרגיל חמישים אלף פעם, אתה עושה את זה. זה מה שמפריד בין אלוף לסתם שחקן מוכשר. וזה הכל קשור ישירות למנטליות של ווינרים. באותו זמן שאתה מפגין עמידות, הראש שלך נעשה חזק יותר. הדברים שאתה מקבל כמתנה, אלא אם יש לך קשר רגשי אליהן, אתה לא מעריך. בעוד שאת הדברים שאתה משיג בעקבות מאמץ שלך, אתה מעריך מאוד. ככל שהמאמץ גדול יותר, ההערכה היא גדולה יותר.

במהלך המשחק, אתה במאבק מתמשך להשיב מלחמה לנקודות התורפה היומיומיות שלך, לרסן את התחושות האנושיות שלך. ככל שאתה מרסן אותן יותר, כך הסיכויים שלך לנצח גדלים. בדיוק בגלל זה, טניס זה המון איך שאתה מרגיש באותו יום. לכן, הפסד הוא לא האויב שלי. הפחד מהפסד הוא האויב שלי. בטניס, אתה חייב לקבל ניצחון והפסד בצורה טובה. אני נשאר רגוע כשאני מנצח ואני נשאר רגוע כשאני מפסיד.

חשוב שתבינו - אני לא רובוט, שלמות בטניס היא לא אפשרית, לנסות להגיע לשיא היכולת שלך – שם מונח האתגר. אני אף פעם לא מסופק, אני תמיד רוצה יותר. אז בכל שלב אני רוצה לדחוף את עצמי לקצה גבול היכולות שלי.

שלכם, רפא.